Check Out Our Seagrass Collection


מי עומד מאחורי המוצרים הכל כך יפים שאנו מוכרים? כיצד ניתן לעשות כמות כל כך גדולה של מוצרים בעבודת יד? מה זאת אומרת "אנחנו לא מכינים מוצרים שנדרש להם שימוש בצבע"?


אלו הן מעט מהשאלות שסקרנו אותנו זמן מה ולכן החלטנו שבביקורנו הקרוב בויאטנם נבקש ממנהלת המפעל לבקר במקום.


וכך נולד הרצון שלנו לחלוק איתכם את החוויה המרגשת שחווינו..


הגענו להאנוי ולאחר תיאומים עם מנהלת נמפעל, בחורה בשם דאו (DAU), יצאנו לדרך בשעת בוקר מוקדמת. חלפנו במשך כשלוש שעות נסיעה רצופות, על פני שדות אורז ירוקים, חקלאים ובופלו עובדים בשדה, ילדות עם שיער ארוך שחור וחלק לבושות בתלבושת ויאטנמית לבנה שלראשם כובעי קש רחבים, נהרות בתים קטנים ומשונים, חלפנו על פני כפרים שוקקי חיים וקבלנו הסברים מתוך חוויה אישית של המארחות שלנו, דאו ואוין.


לקראת צהריים הגענו לפתח חווה ענקית ששוכנת על גדות הנהר שחוצה את הכפר ובתוכה, עצי פרי, מיני בעלי חיים בית בנויים מסביבה ובמרכזה רחבה גדולה. ברחבה היו מונחים מחצלות וסלים "לייבוש" קורנים וקוראים לנו למגע..


בפתח הבית קבלה את פנינו אשה מבוגרת עם קנקן תה קר. כולה קרנה בחיוך מקסים ומזמין . זו היא אמא של דאו.


וכאן מתחיל הסיפור המרתק: אמא של דאו, נישאה לחקלאי מאנשי הכפר. לזוג נולדו חמש בנות יפיפיות. האב המשיך לעסוק בחקלאות והאם שמילדותה למדה את מלאכת טווית ואריגת עשבי ים, עבדה במפעלים בכפרים הסמוכים בהתאם לתקופות ולצורכי המפעלים יחד עם עוד קבוצת חברות פועלות כמוה.


יום אחד, קרה אסון, והאב נהרג בתאונת דרכים קשה. דאו בת הזקונים היתה אז ילדה בת 5 .


יחד עם האבל הכבד שנפל על המשפחה, הבינה האם שנטל פרנסת המשפחה מונח על כתפיה בלבד. עזרה אומץ והחליטה לצאת לדרך עצמאית ולהקים מפעל של עצמה שמשווק את אותם מוצרים שיצרה בעבור מפעלים אחרים. בימים אלה, בויאטנם בכפר, זה היה מעשה חריג מאד!


לעזרתה, התגייסו חברותיה לעבודה והיא בתשובה לתמיכתן בה, התחייבה לשלם להן את שכרן החודשי ללא מגבלה בכמות ההזמנות שתתקבל במפעל. (דבר שלא זכו לו בעבודתן במפעלים האחרים).


מלאכת כפיה של האם היתה ידועה בכל האיזור, ולמרבה המזל, שמה הלך לפניה גם במדינות אחרות כמו רוסיה ויפן. עד כדי כך התפרסמה, שבאחד הימים פנו אליה מיונסקו (אירגון בינלאומי הפועל לשימור אוצרות בעולם) ובקשו לצלם אותה וללמוד את מלאכתה לצורך שימור והעברה לדורות הבאים בויאטנם ובעולם.


המפעל קרם עור וגידים והבנות שלימים נישאו והקימו משפחות , נטלו חלק בעבודה. כל אחת מהן נשלחה ללימודים בחו"ל וכל אחת לקחה לעצמה לפתח תחום בו היא הרגישה הכי חזקה.


ודאו, בת הזקונים, בילתה את ימי ילדותה לצד אמה. בין לימודים בביה"ס ומשחקי הילדות, את רוב שעות הפנאי בילתה בלעזור לאימה במלאת כפיה ללמוד אותה ואף למצוא מקום משל עצמה ביצירה.


לפני כשנה, הודיעה האם כי עייפה מהמלאכה וביקשה מדאו למלא את מקומה וליטול את האחריות של המפעל על כתפיה. אל הצוות הצטרפה יואן, חברת נעורים של דאו שנטלה על עצמה את האחריות לפיתוח העסקי הבינלאומי.


במהלך יום שלם, היינו עטופות בחום אנושי ובעוצמה נשית בעלת נוכחות קיימת ללוא צורך בהכרזות ובסיסמאות. הן פשוט עושות.


מתוך בקשה לספק את סקרנותינו, הדגימה לנו האם מה היא אותה מלאכת יצירה שזיכתה אותה בפירסום הרב.. בתוך שניות היא טוותה חבל ארוך ארוך תוך זריזות כפיים וציחקוקים שמלווים ברקע. התעלפנו!!


ולמה לא להשתמש בצבע???


דאו מחייכת חיוך ביישני, ועונה: אמא לא מרשה, אתם רואים את הנהר? את שאריות הצבע היינו שופכים לנהר וזה זיהם את המים. לכן, כל עוד לא נמצא פתרון אחר לשימוש בייתרות הצבע , אנחנו לא יכולות ליצר מוצרים שדורשים צביעה, אבל אנחנו כן משתמשים בחומרים טבעיים שונים שתורמים לצבעוניות המוצרים שלנו. כך קבלנו שיעור באקולוגיה הלכה למעשה!!